עובדות:

התובע – נהג מונית, היה שנים ארוכות בקשר שטיבו שנוי במחלוקת עם גב' X שהלכה לעולמה, וכעת תובע פיצויי פיטורים, פדיון חופשה והבראה.

לטענת התובע הוא היה עובד של המנוחה, הסיע אותה וסעד אותה במשך שנים ארוכות עד פטירתה.

לטענת הנתבעים, הקשר בין התובע ובין המנוחה היה קשר של נותן שירותים – נהג מונית עצמאי. במהלך השנים התובע ניצל את העובדה שהמנוחה אלמנה שבתה היחידה חיה בחו"ל, והיא לא הייתה מוקפת בחברים, מכרים או בני משפחה קרובים.

בנוסף, העובדה כי רק בחלוף שלוש שנים מאז הפטירה ורק לאחר שניתנה לנתבעים רשות להתגונן בתביעה על פי השטר (שטר של המנוחה), שהתובע הגיש מעידה על המניעים מאחורי התביעה ועל כך שאין בה אמת או ממש.

החלטה:

בעדויות התובע ועדים נוספים מטעמו, נמצאו סתירות רבות המעוררות תמיהות וסימני שאלה.

ביהמ"ש לא מצא שעדותו הייתה משכנעת או מהימנה.

תצהירו של התובע נוסח בלשון כללית ללא פרטים משמעותיים, התובע העיד בתצהירו כי בתחילה ההיכרות שלו עם המנוחה הייתה עת שסיפק לה שירותי הסעות כנהג. התובע לא הבהיר בתצהירו מתי ההתקשרות שהחלה כהתקשרות מסחרית הפכה ליחסי עובד מעביד.

מתוך תצהירו של התובע, ישנם סעיפים בודדים שניתן לראות בהם תיאור של יחסי עובד מעביד וכל אחד מסעיפים אלה מתייחס לנושא שאין בו לתרום לבירור המחלוקת בשאלת מהות היחסים של התובע עם המנוחה.

לגבי קביעת שכר\תמורה על בסיס שעתי, נפסק כי צורת תשלום השכר לרבות רישום כעצמאי ברשויות המס וביטוח לאומי אין בה כשלעצמה כדי לקבוע את מהות היחסים.

גם חקירתו הנגדית של התובע לא תרמה להבנת מהות הקשר בין התובע ובין המנוחה.

מעדות התובע, עולה כי למנוחה היו מטפלות גם מטעם הביטוח הלאומי וכי הייתה תקופה שהיו למנוחה מטפלות 24 שעות ביממה.

הטענה כי התובע לא יכל לעבוד במקומות אחרים אינה מדויקת מאחר שהתובע היה נהג מונית עצמאי וכי התכוון שבעת שהיה עם המנוחה לא עסק בעניינים אחרים.

התובע טען כי עקב עבודתו אצל המנוחה הכנסותיו כנהג מונית פחתו. טענות אלו נטענו בעלמא ולא הוצגו כל מסמכים שיתמכו בהן.

לתובע אין ראיות לגבי קבלת הכספים מהמנוחה וטען כי הוא אינו יכול להראות דפי חשבון כי נהגי מוניות מסתובבים עם כסף מזומן בכיסים – טענה זאת נקבעה אף היא כלא מהימנה.

לכל האמור, יש להוסיף כי ההליך הנדון אינו ההליך הראשון בין הצדדים.

בהליך הקודם, נדונה תביעה על פי שטר של המנוחה שהתובע הציג לפירעון. בסופה התביעה נדחתה. העובדה כי התובע לא ציין במהלך ההליך המקובל כי היה עובד של המנוחה אף היא מעלה סימני שאלה שהתובע לא ניסה לספק לה תשובה.

לסיכום, נקבע כי למעט עדותו בעל פה של התובע אין עדות מסייעת לגרסתו – בין במסמכים ובין בעל פה. עדות התובע היא כללית, לא משכנעת ולבד מהטענה שהיה עובד של המנוחה ושסעד אותה לא נמסרה גרסה סדורה קוהרנטית ומלאה בדבר מערכת יחסים עם המנוחה.

בחינה לפי המבחן המעורב – למרות שהתובע טוען כי עבד כנהג של המנוחה, הרי שעפ"י הראיות היה לו עסק עצמאי כנהג מונית, הוא נשא בכל ההוצאות באחזקת המונית וכן נרשם כעצמאי בפני הרשויות. במקרים בהם התובע לא יכל להסיע את המנוחה אחיו עשה זאת.

בנסיבות אלה, יש לראות בתובע כמי שניהל עסק עצמאי ובאמצעות עסק זה נתן את השירותים למנוחה.

שאלה נוספת שמתעוררת – האם יש לראות בתובע כעובד לאור גרסתו לפיה ביצע קניות עבור המנוחה והלך איתה לרופאים, לסידורים, לבנק וכדומה.

התובע הודה כי למנוחה היו מטפלות בין מספר שעות ביום ובין 24 שעות ביממה, משכך לא קיבל ביהמ"ש את עדותו לפיה עובדת זרה לא יודעת ללכת לקניות, היא לא דוברת עברית ולא יכולה לקחת אותה לקופת חולים, תיאור שלא מתיישב עם המקרים המגיעים לביהמ"ש.

בנוסף, מלבד הטענה לגבי קושי בניידות לא הוצגה כל ראיה לפיה למנוחה הייתה בעיה רפואית-מנטאלית שמנעה ממנה לטפל בענייניה בעצמה.

בנוגע לסיעוד, בשל סתירות מהותיות בין התובע ובין עדה שהביא לא הוכח כי התובע עזר למנוחה מעבר להסעות ולסידורים שונים ולעיתים אף ארח לה לחברה.

לאור האמור – התביעה נדחית.