התובעת הינה קלינאית תקשורת שהחלה לעבוד בנתבעת כקבלנית עצמאית.
התובעת עבדה בנתבעת מעל 10 שנים ולאחר שפוטרה היא מבקשת להכיר בה כעובדת הנתבעת.
התובעת עבדה בשעות המקובלות של הנתבעת, השתמשה בציוד הנתבעת, הייתה מחויבת לשמירת סודיות עסקיה של הנתבעת ואף התבקשה לחתום על תניית אי תחרות המאפיינת יחסים של עובד-מעביד ולא של קבלן עצמאי.
התובעת ביקשה אף לעבוד בנוסף לשעות העבודה בנתבעת כעצמאית ולקבל לקוחות פרטיים, אך הנתבעת סירבה תוך שלאורך כל תקופה זו התובעת קיבלה הבטחות כי ננקטים מהלכים לשם הענקת תקן לקליטתה כעובדת הנתבעת.
התובעת פנתה אינספור פעמים לנתבעת לצורך קבלת זכויותיה וכל פעם הובטחו הבטחות, נקבעו פגישות שבוטלו ודחו אותה שוב ושוב.
התובעת אף הפסיקה את עבודתה עם הנתבעת, אך לאחר מספר חודשים התבקשה לשוב לעבודתה ושוב הובטחו לה דברים שלא קיימו לעולם.
לטענת הנתבעת, לתובעת הוצעו שתי אפשרויות העסקה: אחת לעבוד כשכירה והשנייה להתקשר בדרך של מזמין-קבלן שירותים והתובעת היא שבחרה לעבוד בהסכם למתן שירותים.
בנוסף, טוענת הנתבעת כי במהלך השנים שקלה התובעת מספר פעמים להיקלט כעובדת בנתבעת ואף הוצגו לה סימולציות שכר ותנאי קליטה אך בסוף העדיפה להמשיך לתת את השירותים כעצמאית.
הנתבעת טוענת כי התובעת היא שבחרה להפסיק להתקשר עימה ומאחר והייתה עצמאית היא אינה זכאית לפיצויים או לזכויות אחרות המקבל עובד שכיר.
התיק הגיע לשלב ההוכחות ונסגר בסופו של דבר בפשרה בין הצדדים.